הצלחה בשחרור עצור ממעצר היא מנקודות השיא של עבודת הסנגור.
בהחלטת השחרור, בית המשפט קובע את תנאי השחרור של העצור, כמו למשל מעצר בית. לצורך הבטחת קיומם של תנאי השחרור, לרוב, בית המשפט מתנה את שחרורו של העצור בהפקדת ערבויות, לרבות הפקדה כספית במזכירות בית המשפט.
בעבירות כלכליות ההפקדה הכספית הנדרשת כתנאי לשחרור העצור ממעצר עשויה להגיע לסכום של מאות אלפי ₪.
במקרה בו המשוחרר לא עמד בתנאי השחרור, בדרך כלל המדינה תעתור לחילוט הערבויות לרבות ההפקדה הכספית.
ככל שהמשוחרר עמד בתנאי השחרור, הרי שעם ביטולם של תנאי השחרור או בסוף המשפט, ההפקדה הכספית מושבת למשוחרר.
פעמים רבות, ידו של העצור אינה משגת להפקיד את הערבות הכספית בכדי להשתחרר מהמעצר ולכן הוא נעזר בקרובי משפחה ומכרים, אשר נכונים להפקיד את הערבות הכספית בקופת בית המשפט, מתוך מחשבה מוטעית שדי בכך שהמשוחרר יעמוד בתנאי השחרור, בכדי שבסופו של ההליך הכסף יושב אליהם.
רבים אינם יודעים שנושה של העצור, כמו למשל בנק, יכול במסגרת הליכי הוצאה לפועל להטיל עיקול על כספי הערבות הכספית המופקדים בקופת בית המשפט לצורך שחרורו, וזאת גם כאשר אין מחלוקת שמדובר בכסף שאינו שייך לעצור אלא לקרובו, אשר סייע לעצור להשתחרר מהמעצר.
בבש"פ 4318/14 אייל זלמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 24.10.14) פסק בית המשפט העליון, שההפקדה הכספית כתנאי לשחרורו של העצור היא בבחינת ערבות עצמית של הנאשם, ולכן מזכירות בית המשפט היא במעמד של "מחזיק" ועליה לפעול לפי צו העיקול ולהעביר את הסכומים שהופקדו לתיק ההוצאה לפועל שבמסגרתו הוצא הצו.
בית המשפט העליון היה ער לבעייתיות שבפסיקתו, ואף ציין שנכונותם של קרובים לסייע לעצור תפחת שעה שידעו כי ישנה אפשרות שהכספים יעוקלו, דבר שיוביל לפגיעה חמורה בזכויות עצורים שיישארו במעצר חרף החלטת השחרור. לפיכך, קרא בית המשפט העליון להתערבות המחוקק בתיקון חוק ההוצאה לפועל, באופן שיוציא את האפשרות לעקל כספי ערובה שהופקדו למטרת שחרור ממעצר.
ואני הייתי מוסיף שאין זה הוגן שקרוב של העצור, המבקש לסייע לעצור להשתחרר ממעצר, ולצורך הבטחת תנאי השחרור של העצור הפקיד את הערבות הכספית בקופת בית המשפט, מוצא עצמו בעל כורחו משלם את חובותיו הכספיים של העצור, על אף שאין להם כל קשר למטרת הפקדת הערבות הכספית.
ואכן בסמוך לאחר פסיקת בית המשפט העליון בעניין זלמן, הוגשה לכנסת הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון- מניעת עיקול כספי ערובה שהשתלמו למזכירות בית המשפט למטרות שחרור ממעצר), התשע"ה – 2014.
אלא שלמרות שחלפו שנים רבות מפסיקת בית המשפט העליון בעניין זלמן כאמור, טרם תוקן החוק, ונראה שהמחוקק עסוק בדברים חשובים יותר מאשר הזכות לחירות.
לדעתי בית המשפט העליון טעה בקביעתו בעניין זלמן, לפיה כספי ערובה לצורך שחרור עצור ממעצר הם בבחינת ערבות עצמית של העצור עצמו, ומכאן שנושה של העצור יכול להטיל עליהם עיקול.
האמת היא שהערבות הכספית היא של האדם שהפקיד בפועל את הכסף במזכירות בית המשפט – שהוא למעשה צד שלישי – ולכן מדובר בערבות כספית של צד שלישי הדומה במהותה לערבות צד ג' לצורך שחרור ממעצר (ערבות חתימה).
מה הפתרון ?
לדעתי, עד לתיקון החוק במהרה בימינו, בכל פעם שקם חשש שכספי הערובה הכספית יעוקלו על ידי נושה של העצור, יש לבקש מבית המשפט לציין בהחלטת השחרור שמדובר בערבות כספית של צד שלישי תוך ציון פרטיו המלאים של הצד השלישי, וכן שההפקדה הכספית תירשם כערבות צד ג' לצורך שחרורו של העצור, ותוחזר לצד השלישי בתום ההליך.
